מסרו לעמ"ך  - בפורטל חדר מורים
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:

 שלח

  דו-עט                  

דף הבית >> דו-עט
איך אפשר לכתוב בשתיים...
מתוך אירוע השקת הספרים 'מסרו לעמ"ך' 11.2.2011 בנס ציונה, בית 'דומה'                                        
 
דבורה : 
...אז אל תהיו כל כך רציניים. בסך הכל באנו לספר לכם סיפור בדואט על 'איך אפשר לכתוב בשתיים'. 
אני רוצה לקחת אתכם לבנגקוק בירת תאילנד שנת 97. אני נמצאת בחנות 'העידן החדש'  ונסיכה הודית בלבוש מסורתי פוסעת אל מדף ספרים. שאלתי את  בעלת המקום :"מי זאת נכנסה הרגע?" והיא ענתה לי כי שם האישה ספנה ובקרוב  תחל לתקשר בקומת הגלריה. כעבור מספר שבועות קבעתי תור . טיפסתי לקומה השנייה. בחדר ישבה אישה צעירה לבושה בגינס וטריקו. סיפרתי לה כי אין לי התנסות קודמת בתיקשור . "זה בסדר" היא ענתה. "תני לי את כפות ידייך שאוכל להרגיש את האנרגיה שלך. בהמשך את תשאלי בקול, וידי תעבור עם חצי כדור הזכוכית על הלוח בין המספרים והאותיות ותתקבל בעבורך התשובה". היא סיימה את תפילתה ועשתה לי סימן בראשה כי אפשר להתחיל. 
טרם הספקתי לשאול, רק חשבתי במוחי וכבר ידה החלה להתרוצץ על הלוח מעבירה לי אינפורמציה. היא שאלה אותי:" למה את באה אלי? את לא רואה שיש לך ערוץ פתוח".  
...כעבור חודשים : צלצול טלפון. 
 
Devora?
". Yes" אני עונה 
It is sapna. Can you please tell me what made me call you? 
ספנה רוצה לדעת ממני מה גרם לה להתקשר אליי. 
אני מספרת לספנה כי הייתה לי תערוכה בבנגקוק לפני חצי שנה ובוודאי היא רוצה לראות את היצירות שלי. ספנה מאוד מצטערת. היא לא קישרה את השם אשר בהזמנה-אליי. 
"לא בגלל זה צלצלתי אלייך". היא אומרת ומוסיפה. "תאמרי לי את דבורה. למה אני צריכה לבוא לראות אותך?" 
אני עונה לה כי נשגב מבינתי. והיא כבר רוצה להגיע. אך אני מחוץ לעיר.חוזרת בעוד יומיים. היא מגיעה לביתי בבנגקוק ב-6 לדצמבר 97. מבטיה נצמדו לקירות. בדממה אצילית שוטטה בין החדרים, בין העבודות ואומרת בביטחון :"ביצירות שלך מסרים רבים. הפכי אותם לקלפים רוחניים". היא מספרת לי קצת על חייה והולכת. 
 
ואלי המשיכו העבודות לדבר מן הקירות, מדקלמות לי את משפטי ספנה : 
"ביצירות שלך מסרים רבים. הפכי אותם לקלפים רוחניים. " 
במפגש המחודש שלי עם היצירות , לאחר ביקורה , התעורר בי הדחף למחקר סביב אותם  הדימויים אשר הינם חלק מן הקיום שלי, וכעת מדברים אליי בשפה אחרת.  ומכאן יצאתי למסע פנימי בעקבות היצירות ובליווי האבות והמדריכים, מסע לכתיבת 42 'קלפי סוד וידע'. 
                                           
אורלי: 
....ואני בעולם מקביל לדבורה, משחקת מחבואים עם הקדוש ברוך הוא, מחפשת אותו בכל מקום.מתחילה את מסע ההתגלות :"מתי אבוא ואראה את פני השם". 
מחפשת אותך בכל מקום, מחפשת תשובות בקפה, בקלפים, בתורת המספרים והאותיות. טיהרתי את משכני ,הזזתי ספות,ריככתי פינות קהות, עברתי מרב למשנהו וכן, מספרם היה בהחלט רב. הורדתי אות משמי, החזרתי אות לשמי. שכנעתי את אהובי וחידשתי את כתובתנו, ושוב שכנעתי אותו וחידשנו את כתובתנו בבית אלעזרי. חיפשתי אותך בבית שלך בכותל, השארתי לך פתק עם כתובת מדויקת למקרה שתקפוץ. ובינתיים מגלה עצמי דרך אנשים ,מטופלים ותלמידים שמגיעים אליי למטרות אבחון גוף ונפש, ומתן מענה לשאלות מגוונות בכל תחומי החיים.ובעודי ממתינה לחזרה בתשובה,מוצאת אני פתק שכתוב עליו באלו המילים 'אלוהים ברא אותך יש לך סוד ותפקיד חפש אותו'(חסידות מרחלין). שמרתי עליו מכל משמר. אלהים החזיר לי מכתב. מכתב עם הבטחה. סוד. ותפקיד. שליחות. יעוד.אשרי היודעים יעודם ותכליתם 
דבורה : 
ובעולם מקביל לאורלי  אני בעולמי, הפעם במילאנו, כותבת את הקלפים.הסופרמרקט היה מתחת לבניין וכל צעדיי היו מדודים בחוץ ומבית...תשבץ הקלפים בנוי .יש סדר והגיון בהתפתחות אך המון אינפורמציה וסיפור: טרם. מגילות מחברות את כל הנתונים והמכנה המשותף הוא מסע מעור לאור. מעבדות לחרות.אני בוחרת בסיפור יציאת מצרים להיות האתוס המוביל וקושרת מסכת בשתי וערב בסולם 7 פרקים. באחד מן הלילות, חבטה כואבת בתחתית כף רגלי. נפתלי ישן עמוקות ואין פורץ בבית. אני רואה בקולות 'אדון גבהות'. ניגשת לניירות ומוסיפה למשה את זה התואר-ומאז בלילות ,כבר היה קיים קודם לכן אך לא במודע,אני לא לבד, מטיילת בין העולמות, בהכנעה אוספת אותיות. 
 
אני לא מכירה את מילאנו. לא מתפנה לכך גם כאשר אחותי ציפה מגיעה לביקור. אני שבויה בתוך בועה בחוקי 'נעשה ונשמע', דבקה בעשייה אחת ויחידה: הקלפים. בסוף ינואר 99 אני נוסעת לבנגקוק להפיק את הקלפים, עם לפטופ שזה עתה למדתי לתפעל.  שם, בבית הדפוס, את הבעלים אני מכירה ובארץ ההפקה יקרה ובאיטליה פי כמה, ושלושה שבועות אני מתגוררת בבית הדפוס  מנהלת את העבודה מתוך ספרון דמה בעברית שהכנתי עוד באיטליה ואני מתמרנת בין עובדים תאילנדים –סיניים בקושי דוברי אנגלית. 
וככה נודדת בין הארצות אחרי נפתלי,כי כשהיינו בני 18 הוא אמר לי את תדאגי לפרחים ולרומנטיקה ואני לכל השאר. אז אנו יושבים במילאנו ואני מזמינה מתוך רשימת אנשים בקהילה את דבי ועמוס ובערב ניגשת לקבל את פניהם בכניסה, והופס, בדלת עומדים להם צפי ואמנון. כי אני טעיתי במספר הטלפון, וכנראה שלא הייתה כאן טעות. צפי רואה את הקלפים ומספרת כי היא נוסעת לארץ ומאד תרצה לתת אותם מתנה למורה רוחנית אצלה למדה.   
 
אורלי : 
צפי מגיעה עם הקלפים בסוף 99 מעניקה לי מתנה-חומר רדיואקטיבי. זורקת את הפצצה והולכת.נוסעת ונבלעת חזרה במילאנו ואני פותחת את האריזה ומקבלת סחרחורת. חרדה קלה עד בינונית. אני מצלצלת לאבא ואומרת לו שיש לי מתנה בשבילו ושיעשה לי טובה ויסתכל מה יש שם, ויסכם כהרגלנו בקודש בענייני רוח ,ויספר אם יש משהו מעניין.  
וכך עוברים הזמנים. אבי נפטר ואימי שתחיה מחזירה אליי את חפיסת הקלפים הנשכחת 
ואני חושבת למי אני מעבירה את החומר הרדיואקטיבי הזה, ולא יודעת בשלב זה מה עשה אבי עם הקלפים, אם בכלל. אני נפגשת עם רותי חברתי ומעבירה לה את הקלפים, ולאחר מספר שנים היא מחזירה אותם אליי כאשר היא עוברת דירה. אני מטמינה אותם בארון הקודש לעוד שנה עד למפגש עם גיסתי שמתחילה את דרכה בעולם הרוח שמבקשת ממני הדרכה.כמובן שנעניתי לבקשתה ואני והקלפים בדרך אליה.זאת אומרת אני והחומר הרדיואקטיבי. 
אני פותחת את הקלפים  ומספרת לה שהם בדרך להיות שלה.כשאני פותחת את האריזה ומקבלת את הבומבה של החיים שלי -אני משנה את דעתי.מבינה שיש פה משהו אחר חזק ולא משאירה לה אותם. אני מגיעה הביתה פותחת את הקלפים ומגלה בספרון שמצורף אליהם- תמונה של אישה יפה עם פנים של בריג'יט ברדו, ואני מחליטה לצאת ולחפש אותה. חודשיים אני עוברת אחר רשימה הארוכה של כל משפחות וייס בארץ. 
 
דבורה: 
וכמה טוב שהתמהמת כי בחודשיים האלה...טיילתי בין ייאוש לתקווה. אחרי 7 שנים של עבודת מחקר עם קלפי 'סוד וידע', אני אוחזת בטיוטת ספר 'מסרו' , לא יודעת לאן לפנות עם  כל הסוד והידע הזה. 
 
אורלי: 
אחרי חודשיים אני מקבלת מבזק מספר טלפון של דבורה וייס מלהבים,והיא בכלל לא מופיעה ב-144.עובדה - חודשיים חיפשתי. 
 
דבורה: 
16 ינואר  2006 . אני מתחת לפוך ואולה העוזרת ממש רחוקה ממני כי מצהירה ש:"אני לא מתקרבת לאנרגיות 'לא טוב' שצריך אחר כך פסיכיאטר". שמונה וחצי בבוקר והטלפון מצלצל.  
 
אורלי: 
אני שומעת :"הלו" 
'הלו' מאיפה הוצאתי אותה. ממעמקים קראתיך השם. 
"אפשר לדבר עם דבורה וייס?" אני שואלת. 
                 
דבורה: 
"זאת אני", אני עונה לה. 
 
אורלי: 
דבורה וייס האמנית? 
 
דבורה: 
אני סורקת קולות במוחי ולא מזהה... מישהו אולי מותח אותי 
 
אורלי: 
את דבורה וייס של קלפי 'סוד וידע'?? 
 
דבורה: 
הפעם זה נשמע אמין. "כן זו אני". ואורלי ברוב חוצפתה האופיינית לה אומרת לי:"מה קרה?כנראה שחררת פחד נורא גדול שאפשר לי להתקרב לקלפים"...ושוטפת אותי בהוריקן של שאלות. 
אנחנו מדברות שעה וחצי בטלפון. אני שהשתיקה יפה לה. בלוטת התריס שלי מתעוררת מן ההיפו שלה אל מול ההיפר של אורלי. והסקרנות מובילה לפגישה.  
 
אורלי: 
למחרת  מגיעה אליי גברת עם סלים ותרמיל על הגב, מוארת כמו פלורסנט. ואני מקבלת אותה 
 
דבורה: 
בחורה קצוצת שיער כסוף על גבול הלילה יוצאת לקראתי :"שלום".... ומן הבית מהדהד ניגון 'התיקון הכללי'. 
נרות דולקים על השולחן ואני נכנסת. פורסת את הניירות מבלי שהתבקשתי .קלסרים .טבלאות .רשימות.מגילות... 
ואורלי מתחילה לחפור,בחריפות,עם ידע מקיף ושפה שחדש לי 
 
אורלי: 
ואני מוצאת הזדמנות, נמלטת לחדר הבנות ואומרת לאייר:"אל תשאלי מה אמא שלך הביאה הביתה".היא מציצה מהחדר אל דבורה ואנחנו מבינות שהפעם אמא הגזימה. וככה עד שנרגעתי,  וזאת כאשר דבורה עברה את מבחן השניצל המבורך שהגשתי לה- שלא כהרגלי עם סכין ומזלג- והיא בחרה לאכול אותו איזה מזל עם הידיים.מרגע זה הבנתי שהפלורוסנט הזה אנושי ושיש על מה לדבר. מה שנקרא: 
Dvora Know you are talking 
 
דבורה: 
ומפה, ה-גי. פי. אס. מתוכנת לנס ציונה למשך חמשת השנים הבאות. 
יום אחד אורלי מעיזה לצאת מן הבית לטיול שנתי ומגיעה ברכבת לבאר שבע. גברת עם סלים נוחתת. תיקים .ספרי תפילה. עוד ספרים. עוד ספרי קודש.....היא נשארת לישון ואנו מתמסרות לעבודה. 
על השטיח אני מוסיפה ספרים מן הארון שלי. פורקת את הקלפים. אנו ישובות באמצע 
ואורלי מפרקת לי את הצורה. אני עוברת טיפול פילינג עמוק ללא הרדמה. אורלי לוקחת אותי במנהרת הזמן,קלף קלף,יצירה יצירה, אל תוך מצבי צבירה בלתי אפשריים. היא מתעקשת לקלף את האישי מן הדימויים שייצרתי, על מנת לחזור לנקודת בראשית ולהפוך את הקלפים לנגישים עבור הכלל. 
 
אורלי: 
דבורה מחזירה אותי הביתה כעבור יומיים ואני כמובן דואגת למתנות לבנות כאילו באתי מן הדיוטי פרי, עם התרגשות גדולה לחזור הביתה ממסע רחוק רחוק קרוב לבית. 
 

דבורה: 
לאחר העבודה בלהבים אורלי מבקשת ממני לנסח  הגדרות מתומצתות המתאימות לטיפול ואבחון, זאת בהתבסס על אמנת יסוד שלי, וכך ואנו בונות מדרגה חדשה הנקראת שירת הבריאה. 
אני מקדישה בספר תודות לאורלי על הסיוע, ובטוחה כי הפעם : זהו. הספר יוצא לאור ואני יוצאת לחפש מו"ל. 
אורלי אומרת או קיי, אך לא לפני שקבענו הילולה בלהבים. חגיגת הספר נקבעה לט"ו באב. שופרות של רב המקום לאור ירח מלא תחת חופת כוכבים, ואנו, עם אחותי וחברות, על כריות לצידי הבריכה . ובט"ו באב אני מזמינה את העוזרת אולה  
 
אורלי: 
'אולה'- מלצרית סובייטית צייתנית שתפקדה דווקא כבעלת הבית מגישה לנו אוכל, ואנחנו לאור לפידים חוגגות את מסרו. ומהשמיים צוחקים עלינו. מה שנקרא : חכו חכו. 
 
דבורה: 
במקביל אנו ממשיכות לפענח את קלפי 'סוד וידע', אוספות חומר לספר הדרכה בעבור אורלי. באחד מן הימים אני יוצאת מביתה, ובדרך ללהבים אני מתקשרת וברוח עדי אשכנזי אומרת לאורלי: "מה זה השטויות האלה? ספר שלי- ספר מסרו –ספר שלנו לקורס?בואי נחבר  הכל לאחד". 
 
אורלי: 
אנו מחברות את שני הספרים .אני הולכת לחב"ד לקבל את ברכתו של הרב. 
מגיעה לרב שגיא. מוכנה ומכופתרת. רב שגיא מעלעל בספרים אומר: "בסדר, אך חסר לי כאן הניצחון והגאולה". הבטחתי לחזור עם ניצחון וגאולה. 
דבורה נוסעת לחופשה במאוריציוס בטרופיים, משאירה אותי לטפל במשיח.ואני בארץ הקודש בטרופים בנס ציונה, שבנס נשארתי , ולא נסתי כל עוד רוחי בי.דבורה שם -מחברת את הטקסט 'האך רק במשה...' האמור לפתוח את המסעות , ואני לומדת ילקוט שמעוני  דבר מלכות ארמית יידיש. הכל הולך. דבורה חוזרת. אני מעבירה לה את כל הסיכומים. שתשב היא עכשיו ללמוד. שתפרק. שתנסח. שתכתוב. שתדפיס. 
הספר הופך להיות מורה לנבוכות. ואנחנו לא פעם בוכות ומבינות כי יש משהו שגדול מאתנו לשלוט בו. לשנות אותו או לעצרו. ואנו ממשיכות לשבת במערה, מגדלות זקן.שערות בית שחי... 
 
דבורה: 
ומערות הפנים שלי מוחצות וההורמונים יוצאים גם הם משליטה ואנו חוות גיל מעבר מהאחת לשנייה. ומצבי הנפש.....אנו נזרקות מן החלל הפנוי, עפות במחלפים , ממשיכות לטייל בקן הקוקיה הלוך ושוב רצוא ושוב .מרגישות תחושות פיזיות שאדם זר לא יבין. ומחכות . ואז קורה משהו ששתינו מבינות ואומרות אחת לשנייה 
 
אורלי: 
ואוו ואוו. משהו מגיע  
 
דבורה: 
ואין יום ואין לילה. ואם באה השינה, איתה באו החלומות עם המסרים והרזים והסודות. ואני כבר מחכה ליוסף פותרת החלומות בנס ציונה ושכבר תצאנה הבנות לבית הספר וכדאי שנחזור מהר לחלל הפנוי . 
 
אורלי: 

ואם בחלומות עסקינן. אז תאמינו לי - דבורה  חולמת הרבה. היא חולמת ואני כל בוקר מתרגמת. היא חולמת על בגד, ואני על כפתורים, ומכאן אנו מגיעות לשבט גד. איך?הפתרונות לאלוהים.   
האמת היא, בתקופה הזו יכולתי רק לחלום על בגדים ,כי ממילא הייתי רק בפיגמה. 5 שנים באושפיזין בבית........ מהחלום על הבגד נכתב מסע תנופה ועימו איחוד שבטי ישראל. מסע תנופה באמת הוא מסע התנופה ממנו הגענו לתחיית המתים. רוצים לשמוע כיצד? 
אז ככה. מסע תנופה במסרו משוייך ליוסף הצדיק בעל החלומות, יוסף הפסיכולוג הראשון שמספר לאחיו על חלומו שקטע ממנו היה "הינה קמה אלומתי וגם ניצבה". סיימנו בשעה טובה את מסע תנופה ואנו בדרכנו למסע הבא 'מאבק'. בבוקרו של אותו יום דבורה לא מפסיקה למלמל  'תנצבה' 'תנצבה'. ואני, שלא נדע, עם הפחדים שלי על סוף העולם, מבינה ויודעת שלא נדע שתנצבה זה, כן......בדיוק.(מלח מים מלח מים טפו   טפו  ). 
ואני כבר למדתי שעם התחושות שלה אני לא מתווכחת, וחוץ מזה אני מוכנה לעשות הכל רק שתפסיק עם המלמול הזה. ואני מחפשת במרץ משמעות שמתגלה במילה אחת מתוך חלומו של יוסף: "הינה קמה אלומתי וגם ניצבה". קודם כל נרגעתי –מדובר פה באלמותי ולא על מותי, ובשעה טובה מצאנו מנוחה ומרגוע לנפשנו . דבורה ברוך השם הפסיקה למלמל ונרגעה כשהבינה ש'תנצבה' קשור לאלומת יוסף שניצבה, ופה גילינו שבחלומו של יוסף טמון סוד העצמות היבשות של חזון יחזקאל המרמז על תחיית המתים. 
 
דבורה: 

את זוכרת את החלום שלי על סבתא שלי. מה יצא ממנו? 
 
אורלי: 
כן פרק משיח נולד ממנו. את זוכרת איך הגענו  לזה? 
                     
דבורה: 

חלמתי שסבתא מראה לי כלוב גדול ובו שלוש ציפורים מעץ. ובתוך אותו חלום גם שמעתי את המילה עפרון. הדלקתי את המחשב והלכתי לחפש ציפור בשם עפרון. כי אני זכרתי ציפור ושמה עפרוני. הגעתי ישר אל אברהם אבינו והעפרוני ומשם למערת המכפלה ואל האבות השוכבים כאות שין אל מול פתח גן עדן. ומשם נפתחו בלינקים אתרים על קן הציפור בהיכל משיח. ואני לא בדיוק מבינה מה אני קוראת, רק מבינה בידיעה פנימית שמשהו חדש וגדול קורה, כי גם הייתה לי תחושת עלפון. ולמחרת בבוקר כבר לא יודעת איך לשחזר את כל המקומות בהם הייתי. כמה עבודה ייצר לנו החלום הזה.              
                     
אורלי: 

כן. זה נכון. אני גם זוכרת  שיום אחד כשניקיתי את הבית מצאתי קמע עם אותיות פאי חתך. צלצלתי  ואמרתי לך: "דבורה כדאי שתחגרי..." 
                           
דבורה: 
כן. הבנתי אורלי. חגורה וקסדה 
  
אורלי: 
ידעתי שיש משהו בשם הזה שקשור אלינו. חיפשתי באינטרנט וקיבלתי רשימה של קונדיטוריות המתמחות בפאי. כמובן שלא ויתרנו ולאחר זמן מה מאותו פאי חתך נולד פרק מעשה אבות.היו רגעים בהם הייתי בטוחה שאני עוברת לעולם הבא. פנטזתי לא פעם לישון שנת ישרים עם האבות, וברגעים האלה מה הייתי עושה: מתקשרת ליהב הפסיכולוגית שלי דאז וחברתי היום, ומתרפקת לה בטלפון. ויהב מחזירה ומיישרת אותי מהר מאוד, ומעבירה לי את המסר החשוב ביותר והיקר ביותר- שאם אנחנו לא מצליחות להעתיק את תכני מסרו ליומיום - כנראה שיש לנו עוד הרבה עבודה. הפנמתי והחלטתי להעתיק ולתרגם תכני  'מסרו' לבית, מה שגרם לטירן  לרצות להעתיק אותי חזרה לבית אימי. 
 
והשלב הכי קשה  
מה אתם יודעים  
כשכולם באים ושואלים: 
אז מה את עושה? 
אני. כלום. מה עשיתי? 
מה העיסוק שלך? 
ואני כל פעם מוצאת הגדרה אחרת, עד שיום אחד שאלתי את הבנות: מה אמא עושה ומיכאלה? עונה: מה זאת אומרת, אמא פסיכולוגית.מה את לא יודעת?? 
והגר עונה: רק אל תגידי שאת קוראת בקלפים. ואייר משתלבת בשיחה ואומרת. תעזבו את אמא. אתם לא רואים באיזה מצב היא? 
וכששואלים את דבורה מה היא עושה, היא אומרת: אורלי תסביר לכם. 
 
דבורה: 
אומרים לי. איזה כיף. יצאת לפנסיה. אז מה את עושה כל היום? בטח בבריכה בלהבים עושה בטן גב. כן. אני עושה שחיית בטן כי הלך לי הגב משנים של ישיבה לכתיבה, לימוד והדפסה. ונפתלי והבנים מן הצד מסתכלים לי בלבן של העיניים,משוחחים מאחורי הגב- בדאגה כמובן. מה יהיה עם אמא?  
מה עם שמחת החיים? 
 
אורלי:                                    
 
ומה עם תנאי עבודה בסיסיים דבורה... 
 
דבורה: 
אפרופו תנאים. אני זוכרת  את העבודה בחנייה. טירן בשלילה ואורלי הופכת להיות נהגת בוס. ללא תנאים סוציאליים. ללא שרותים. ללא מזגן- וטמפרטורת הרתיחה שלה הגיעה עד ללהבים. ולפעמים גם נגמרה הסוללה בפלאפון ונשארנו טעונות ומרוקנות בחום יולי אוגוסט. והאוטו: מלא בתערובת של כלי גינון. דשן.  ספרים וניירות וקלסרים, העפים עם כל ברקס של אורלי.מישהו פעם ראה פעם את אורלי נוהגת?????? 
 
ואנו פותחות מחדש את כל החומרים להכניס בהם חיים, שיתאימו לחיי היומיום. יהב אמרה- ככה עושים.מלקטות מחדש סימוכין, לומדות מעשרות ספרים וכך נולדו להם מעגלי החיים. נראה שהספר מוכן. אנו נפגשות עם עורכים בלתי קרואים. ומול"ים סרבניים, ואורלי אומרת אל תדאגי כי כל סירוב כמוהו כלידת יעקב, עם הרבה רמזים ותזכורת לכך שלפני הגאולה יש עקביתא דמשיחא ,ומכל סירוב עוד יצא ישראל. 
                                        
 
דבורה: 

ואם בישראל עסקינן אז  אורלי הסתגלה לרעיון כי מלבד יהודים  יש עוד דתות ואנשים ושבטים  ותרבויות בעולם. 
 
אורלי: 
ובשלב הזה דבורה למדה להגיד הקדוש ברוך. כל פעם שהייתי כותבת בטקסט -הקדוש ברוך הוא, דבורה הייתה פונה אליי בנימה פולנית משהו,עושה מין פרצוף ומבקשת אם אפשר שם אחר. ואני אומרת –כן, אין בעיה- נקרא לו מומי. אל תהיי כזו קטנונית היא מוסיפה הרי לקדוש ברוך הוא יש עוד  ע"ב שמות. 
 
דבורה: 
וככה עוברות להן השנים.אני וכיתה טיפולית....  ללא ריטלין...... ללא השגחה רפואית. וללא תוספת סיכון  אורלי חושבת ואני כבר יודעת. אני חושבת ואורלי רואה. אורלי אומרת ואני כבר כותבת(תהיו בטוחים שהיא התרגלה לרעיון)מישהי מוכנה להיות מזכירה??ואנו כבר חולמות את אותם החלומות ואין דבר שנסתר בייננו. 
 
וככה אנו מסיימות את פרק שש של כוהנים ונביאים ועולות לפרק 7 'מלכות שמיים', וכהרגלי אני נוסעת שוב כמה ימים לחו"ל, ומשם ועד לנס ציונה אני מרגישה אי שקט שהולך וגדל. בארץ אורלי מתפרעת,תולשת את דפי הספר ומחליטה להרכיב את פרקי המסעות מחדש יחד לכדי מסע אחד. וכל גזירה שלה וכל איחוי פוצעים אותי .ואורלי מתקשרת ואומרת... 
 
אורלי: 
דבורה. שימי קסדה. חגורת בטיחות 
 
 
 
דבורה: 
אני מקשיבה לה כאשר ליבי במזרח ואני במערב.  ועם שובי אני מגיעה לתפירה שלאחר הלידה של הספר השלישי. ואלי חוזרת העבודה למהדורה נוספת של שכתוב,עריכה והדפסות מיגעים. 
 
 
אורלי: 
ואני איבדתי את הצפון. ספר חדש נולד. מי זה היצור הזה?דבורה לא מפסיקה להדפיס. היא כבר מקבלת עקמת באצבעות ולאות הזדהות לי נשברות שתי אצבעות. מילא, נשארו עוד שלוש.    
                
דבורה: 
הגענו בעבודת השחזור לקלף 'עמקים' בפרק חמש בסולם יעקב ואנו מבינות שכדי לצלול בבארות הבריאה, אנו חייבות ספרים חדשים. אורלי מזמינה ואחרי כמה שעות שלא מגיעים הספרים היא מאוד דואגת. ויושבת כהרגלה על הטלפון מנדנדת ומתקשרת ומתקשרת עד שעונה לה .... 
 
אורלי: 
 
גיל מנור ששון. שהיה בסביבה והרים במקרה את הטלפון, ופה הוא אכל אותה. מה עם הספרים אני שואלת?אני מחכה כבר כמה שעות. 
והוא בקול האורי זוהר שלו מרגיע אותי ומזרז את משלוח הספרים שמגיעים תוך שעות. טעות נוספת שהוא עשה - הוא הציע עזרה בכל מה שלא נבין ונדע. 
       
דבורה: 
ובהחלט נעזרנו בחכמתו כי הוא היחידי שידע לראות את הכוונה ומעבר לה, ובכל הזמן הזה לא ידענו שגיל מנור ששון הוא הרב גיל מנור ששון שליט"א -עורך ספרים , וכאשר הושלמה העבודה אורלי התעקשה בכל מחיר להראות לגיל את הספר, גם אם במחיר של ספיגת הערות נוקבות מן המלומד. 
               
אורלי: 

באומץ נשלח הספר, ואני לא אומרת לדבורה, ביום רביעי בבוקר ה-10 ביוני בתזמון מצמרר כאשר אבא שלה  ניפטר בערב של אותו יום. 
גיל מקבל הספר ובמוצאי שבת מחזיר לי טלפון.אני עם הבנות בקניון מממשת את החלום על הבגדים וטירן מצלצל ואומר:"גיל מחפש אותך". אני אורזת את  הבנות ואנו טסות הביתה לשמוע את גיל. אני מקשיבה למילים ובא לי לצרוח. תוך כדי השיחה אני כבר מתכננת איך אני מעבירה לבעלי שיחיה את המסר שיש עוד עיכוב קל,עיקוף קל עד בינוני בהוצאת הספר ,ויש צורך רק בעוד הגהה קטנה וזהו. 
עניין פעוט שלקח שנה שנתיים.  
 
                            
דבורה: 
הספר 'מסרו' נשלח  להסתכלות וכמעט  גם אנחנו. ולאחר מכן החלטנו להביא עוד ילד לעולם בהפריה רוחנית בין יבשתית, כי אני עוברת עם נפתלי לאירופה ומיד מתחברת לסקייפ ומדי בוקר בהפרש של שעה מן הארץ, אני אל מול המחשב. כותבת ובוכה.כותבת ואבלה על אובדן של אב ואם שנפטרה ממש אחריו. ואני מבקשת סיוע משמיים להמשיך במלאכה ויחד עם אורלי אנו מעתיקות את השתלשלות בריאת העולמות למ"ב המסעות. וכך נולד לו ספר 'לעמ"ך' ועימו השיטה להוראה לחיים באמונה. 
אני רוצה לשאול אותך אורלי, כתבנו ששיטת 'מסרו לעמ"ך' היא למעשה בריאת עולמו הרוחני של האדם על פי מודל בריאת העולמות וישראל. אם כך, זו בעצם פעולת העתקה...מה? כל כך פשוט?מה? כל אחד שואל את עצמו  האם הוא מסוגל להעתיק מן הבורא את עולמו? 
 
אורלי: 
נתחיל מזה שתמיד לימדו אותי שלא יפה להעתיק. וכשניסיתי להעתיק, תמיד תפסו אותי.אך המבחן היחידי שבו אני מבקשת שיתפסו אותי מעתיקה בו, זה לזכות ולהעתיק מבורא עולם את עולמו. הרי אני מזכירה לך ששורש המילה אדם הוא נגזרת מהשורש 'אדמה לעליון', משמע שהאדם מתחייב בייעודו להעתיק מהקב"ה.  
 
דבורה: 
מה שאת בעצם אומרת לי : שהאל מזמין את האדם להיות שותף למעשה בראשית, שותף ליצירת העולמות בדרכו. ואגב אמונה אורלי, זה לא משהו שנולדים איתו או לא נולדים איתו? 
 
אורלי: 
דבורה : אמונה זה כמו שריר. שצריך לחזק ולהעצים כל הזמן. אין קיצורי דרך. כל קיצור דרך יכול לגרום להופעת צלוליטיס, לא שיש לנו חס וחלילה, לא צלוליטיס. לא פחדים.  לא צללים או חרדות.... 
 
דבורה: 
עכשיו ברצינות אורלי. מי מכשיר אותנו ללמד אמונה? 
 
אורלי: 
אז זהו, שאף אחד לא מכשיר אותנו ללמד אמונה. אנחנו מזמינות את כולם לבוא ולהעתיק מאבותינו המלומדים, שעברו וצלחו מספר רב של מבחני אמונה בחייהם, ועל סיפורי אמונה אלו ועל מבחני האמונה שלהם אנו נשענות. 
אני רוצה לשאול אותך דבורה. מה הקשר בין האמנות שלך, אם בכלל, לאמונה.אני אשאל אותך את זה קצת אחרת: כיצד האמנות שלך שהיא מסכת  מ"ב המסעות, מסייעת אם בכלל, לחיזוק האמונה. 
 
דבורה: 
רק על עצמי לספר ידעתי. זוכרת את שכתבתי קצת לפני שנפגשנו: 
מה המרחק בין שארית העוצמה והרצון לרצות? מה מפריד בין ייאוש לתקווה, בין חושך לאור? בין עבדות לחרות? מרחק מילה אחת : אמונה. והיא הצמצום המוכל של כל הכוחות ; המנוף שגורם להיפוך ומרים אותנו מן הקיבעון וממיס את הקיפאון וטווה את חוטי היצירה. והאמונה יונקת עוצמתה מן הגחלת - אור תמיד לרשותנו; אור אינסוף. 
בעבורי אורלי, האמנות היא האמצעי החשוב ביותר והמועיל ביותר לחיזוק הנפש ובריאותה, וככל שיצליח האדם לבטא את עצמו בצורות השונות של האמנות, כך יגלה בעצמו את הכוחות הגנוזים של האמונה. 
 
אורלי: 
אמנות היא מלשון אמונה. זאת אומרת שהאמנות שלך זה תרגול מוחשי לאמונה? 
 
דבורה: 
כן. 
 
אורלי: 
זוהי יצירת האמונה שלך. אולי לא שלי? 
 
דבורה: 
הסמלים שביצירותיי הם אוניברסאליים כלל אנושיים, המשקפים את כל מצבי הקיום הנצחיים מכל תחומי החיים. ואותם מצבים המתגלים בחיינו - הם מבחני האמונה. לא רק שלי – של כולנו. ואל תשכחי אורלי שעשית לי טיפול פילינג עמוק לקילוף עצמי מן הקלפים. הם כבר לא שייכים רק לי. והרי את מוכיחה זאת בעבודתך ביומיום באבחונים מול מטופלים. 
אורלי, את דוגמא מאוד טובה להמחשה של אמונה בלתי מתפשרת כנגד כל הסיכויים.ספרי. 
 
אורלי: 
 כן את צודקת. מה לא הבטיחו לי? הבטיחו לי שאהיה מוכרת פיצוחים - ואת זה די מימשתי. 
 
דבורה: 
איך בדיוק?  
 
אורלי: 
לפצח את המסעות שלך ואת החלומות שלך ואת הציורים שלך - זה לא מפצחת גרעינים? אמרתי לכם שהקלפים שלה זה חומר רדיואקטיבי. אז הינה הקשר לגרעינים - לכור הגרעיני. הבטיחו לי עוד כמה דברים: הבטיחו שינסו לסדר לי בפרוטקציה עבודה כסייעת בגן ילדים, לא שזו עבודה פחותה חלילה, אלא שהאמנתי בליבי שראויה אני לבחור את נתיבי(כמובן בעזרתה של יהב), וזה לא מה שנכון לי. אני נזכרת במפגש שהיה לי עם נומרולוגית שניתחה את נתוני וגילתה, אוי ואבוי,  שחסרה לי הספרה 4 בשם ובלעדיה חיי הגשמיים לא יהיו משהו. ולכן המליצה בחום שמומלץ כי אעסוק בעבודת ניקיון וכך, תוך כדי המגע עם ה-4 קירות אשלים את החיסרון. עד היום אני מנסה את זה בבית.  
 
דבורה: 
אורלי. יהודיה בגופיה מאיפה זה בא? 
 
אורלי: 
כשצלצלתי לאחד המקורות המופיעים בספר, על מנת לקבל אישור לציטוט, ענה לי מלומד ומכובד העומד בראש ישיבה, איש יקר שעצר את שצף המילים שלי שרק החלו לתאר לו את יופי הבריאה שיצרנו דבורה ואנכי ושאל :"גברתי את אישה דתייה?". הסתפקתי בלענות לו שאני בוא נאמר, אישה מאמינה בגופיה. פה בא 'אוי ואיי איז מיר', מה זאת אומרת אישה בגופיה? בגופיה. גופיה. ואז עזר לי השם והוספתי להגנתי שאני בגוף-ה'. בנימוס הבהיר לי המכובד שלצערו הוא לא יוכל לאשר לקודש המילים שלו להופיע בספר שלנו כנשים בכלל, ובגופיה בפרט, והוא מתנצל. המשכתי ושאלתי אם בישיבה שלו כולם מקורבים והוא ענה שברוך השם כולם מקורבים לכולם ולקדוש ברוך הוא. ברוך השם. ולכן השתחלתי למשפט שלו ואמרתי: לא כדאי שתקרב גם אותי. נניח שאני מרוחקת?אתגר –לא?המשכתי ואמרתי כי מאחר  והוא מאמין באמונה שלמה בשם יתברך והרי לא יתכן שיחשוב, שהקדוש ברוך הוא התבלבל כאשר זיכה אותנו הגופיות, לזכות אחרים בלדעת את אדוני .  
מה נראה לכם? לא קיבלנו אישור? 
 
 דבורה: 
הגלויות - קלפים והספרים, נכתבו מתוך החיים, על החיים, למען החיים והם משקפים מצבי קיום שלי. שלה. שלך. שלך. שלכם. שלנו. את 'הסוד והידע' שאספנו, אנו מוסרות לכם ומשאירות לכם להתנסות, לחוות לגלותם בזמנים אחרים- במסעות של כל אחד מכם. סללנו את הדרך בדם יזע דמעות וגם הרבה שמחה והודיה. אנו רוצות לאמר לכם שהכל אפשרי. האמינו בעצמכם וביקום וצאו להגשים את מי שבחרתם ונבחרתם להיות. 
אז יאללה:  להתחיל לקרוא. 
אורלי. לקרוא לקרוא, אבל איך את מסבירה את זה שהתגובה המשותפת לרוב אותם האנשים שנגעו בספרים היא : "לא הבנתי כלום". "הספר הזה גבוה מדי בשבילי". "זה כמו לימודי מדע החלל". 
             
אורלי: 
האמת היא שהם צודקים. באמת, מסרו ולעמ"ך אלו ספרי מדע החלל הפנוי. את בטח רוצה הסבר. 
 
דבורה: 
כן. 
               
אורלי: 
פנימיות התורה מולבשת בלבושי מדע שהם מחשבה דיבור ועשייה. על מנת להגיע ולגעת בשורש האמת, יש לחקור ולחתור ביגיעה, ולהעמיק בידע, דווקא מתוך האין ידע. והאתגר הזה מלווה את הספרים, ובתוכם מתקיימת ההזמנה לאורך כל הקריאה והלמידה - להיכנע לידע הקיים, וזאת למען תהליך של התפתחות או צמיחה רוחנית. הבעל שם טוב לימד שכל תהליך כזה, חייב להתקדם בשלושה שלבים בנפש, ואין קיצורי דרך. שלושה שלבים של עבודת השם:  הכנעה. הבדלה. המתקה.  
השלב הראשון - הכנעה -  זוהי השתיקה אל מול הלא נודע. הניתוק מהישן וניטרול האגו שמטבעו רוצה לקבל לעצמו. 
השלב השני – הבדלה – זהו החיתוך. זוהי ברית המילה החדשה הבוקעת מתוך ליבך. מתוך פנימיותך. ומכאן נוצרת ההבדלה וההפרדה בין העורלה לאור-לה.(בשלב הזה בנפש מתחיל הברור תוך כדי הלמידה והקריאה של חמץ ומצה, עיקר וטפל והכל מתוך החיים). 
השלב השלישי - היא ההמתקה שמגיעה מיד אחרי החיתוך והברית מילה. ומה שמים לתינוק בפיו מיד אחרי הברית? יין מתוק ממתיק דינים. ויין בפנימיותו זהו הסוד. הללויה: הסוד הופך לידע – לדעת את ה' מקטנם ועד גדלם באמונה שלמה. בואו תצטרפו אלינו למסע מעור לאור והעיקר לא לפחד כלל. כי מי שמאמין לא מפחד. 
 
דבורה: 
אורלי, שאנשים לא יחשבו שאת מחזירה אותם בתשובה. 
        
אורלי: 
כן בוודאי. זו המטרה. אני מבקשת להחזיר אנשים בתשובה לשאלת 'אייכה'.  
 
 
 
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים