בעניין זה שונים הקלפים של דבורה וייס מסדרות קלפים אחרות, שבדרך כלל מאוכלסות במכוון באלמנטים של מציאות ברורה: אנשים, חפצים, טבע, חיות, וסמלים גאומטריים. אלמנטים אלה מתייחסים למצבי מציאות אנושית מוכרת, ולמצבי חיים אופיניים, והמתבונן בהם יכול בנקל לזהות אותם ולקשר אותם אל חייו. במלים אחרות, אלו קלפים שהידע הגלוי שולט בהם, בעוד הקלפים של דבורה ויס מבוססים על הסוד שבהם.
אבל תמיד, בכל סוגי הקלפים מדובר בתמונות סמליות. גם כשמדובר בתמונה מציאותית לגמרי, למשל של איש רוכב על סוס, אין הכוונה שהתמונה תתאר את האדם המסוים רוכב על סוס, אלא הכוונה לתאר את ההבט התודעתי של האדם שרוכב ונוהג בשליטה בהבט החייתי הסוסי של נפשו. כלומר, תמיד מדובר בדרמה פנים נפשית.
ככל שהקלפים מתרחקים מהמציאות המוכרת ומבטאים עצמם במופשט, כך מתחזקת המשמעות הסמלית שלהם, שהיא המשמעות הפנים-נפשית והרוחנית שלהם. כאלה הם הקלפים שלפנינו.
הסוד והידע הם מילים נרדפות למונחים הפסיכולוגיים של מודע ולא מודע: שכבת נפש מודעת שמקיימת דיאלוג עם שכבת הנפש הלא-מודעת, וענינה לפענח אותה, להוציא לאור את הידע מהחשך לאור, וכך להרחיב את התודעה ואת השליטה בחיים, להרחיב את ההתפתחות ולחיות את הנפש במלואה.
המגמה של פרויד היתה לסלק את הקונפליקטים הפנימיים הלא-מודעים ואת הקונפליקטים שבין המודע והלא מודע, להאיר את הלא-מודע וכך למעשה לסלק את תחום הסוד מסודיותו. המגמה של יונג היא אחרת לגמרי. יונג ראה בקונפליקטים ובדינמיקה ביניהם ובכלל בהווית הנפש הלא-מודעת את מקור החיות של הנפש. הוא אמר שהלא-מודע הוא תחום רחב בהרבה מהתודעה, ולכן הסודי והלא-מודע תמיד ישאר. חשוב כאן לציין שבדברנו על הסודי אין הכוונה מלכתחילה לתורת הסוד של המיסטיקה, אלא על הסודי בנפשנו. הסודי שהיא הידע הבלתי ידוע לתודעה, שטמון מלכתחילה בנפשנו ומצפה שנגלה אותו ונהפוך אותו לידע נגיש לחיים שמתממשים בפועל.
במונחים של הקַבָּלָה, הסודי (הלא-מודע) הוא האינסוף הקבלי ששואף להתגלות ולכן מאציל את עצמו לעשר הספירות בשלבים של סולם רב ממדים עד שהוא מגיע אל האדם. זו שפה אחרת לומר לנו שהסודי שואף להיות ידע מתממש בתודעה האנושית. בקלפים שלפנינו סיום התהליך הוא עצמו באינסוף. הנשמה באה מהאינסוף ושבה אליו.
פרויד דיבר על הלא מודע האישי, שלתוכו מודחקים חומרי הנפש הדחויים, המבוזים והכאובים, והוא ראה בו כעין פח אשפה של הנפש. יונג לעומתו, מתיחס ללא מודע כאל אוצר. הוא דיבר על הלא מודע כמאגר גדול של חומרים שליליים וחיוביים כאחד, אבל הוא גם הבחין בין הלא מודע האישי שבו יש חומרים ביוגרפיים בלבד, לבין לא מודע כלל אנושי, לא מודע קולקטיבי, שהוא שכבת נפש שאיתה באנו לעולם ובה טמונים הפוטנציאלים של עולם הנפש, וכל הדימויים והסמלים והמיתוסים קיימים בה מלכתחילה. סמלים אלה משותפים לכל אדם בכל מקום בעולם. עולם הסמלים של הקלפים נובע מהלא-מודע הקולקטיבי, כלומר, הם סמלים ארכיטיפיים (סמלים שהם דגמים קדומים). סמל ארכיטיפי הוא סמל מיתי, כי הוא מכיל פוטנציאל של ספור מיתולוגי. למעשה כל פרקי הקלפים של דבורה וייס הם ראשי פרקים של ספור מיתולוגי, שיחד יוצרים את המיתוס של יציאה מעבדות לחרות: יציאת מצרים (יציאה משעבוד לחומר לקראת ערכי הרוח), מסע מדבר (המסע הקשה ההכרחי בתהליך ההתפתחות ) החוק והמשפט (קבלת הגבולות והחוק שבונים את האגו ואת התודעה האנושית), ארץ נחלה (היעד שהוא מקום מובנה של האגו.) סולם יעקב (התגלות האל לאדם שמבטיח לו את הדיאלוג המתמיד עם המעמקים והאלוהים), נביאים וכוהנים (קיומם של אנשים נבחרים או חלק נבחר בנפש שמסוגל להיות בדיאלוג עם העמוק והאלוהי), מלכות שמים (המימוש של העצמי שמעוגן בשורש האלוהי). אנחנו רואים כאן איך המיתוס היהודי הוא למעשה כלל אנושי, והוא מתאר לא רק את התהליך הפרטי של עם ישראל לפני אלפי שנים, אלא את מסעו הסמלי הארכיטיפי של כל יחיד בחייו האישיים. יונג ציין שבין שכבת הלא מודע האישי לבין שכבת הנפש של הלא מודע הקולקטיבי יש גם שכבת נפש של הלא מודע התרבותי. סמלי הלא מודע הקולטיבי מגיעים אל היחיד דרך המסננת של הלא מודע התרבותי. הסמל הארכיטיפי (מהלא-מודע הקולקטיבי) מגיע בתיווך הסמל התרבותי שמאפיין כל תרבות. למשל: האם הגדולה תופיע אצל היהודי כרחל אמנו, אצל הנוצרי כמריה ואצל ההודי כקָאלי.
השלמות של הנפש תופיע אצל היהודי כמגן דוד ואצל הנוצרי כצלב, ואצל הבודהיסטי כמאנדלה (שילוב של מעגל, צלב וריבוע). יונג ציין שהקשר האוטנטי של האדם לנפשו חייב להיות דרך שורשי תרבותו שלו. הקלפים שלפנינו מציעים לקורא העברי לפגוש את תהליך המסע שלו דרך המסע הרוחני התרבותי של המורשת היהודית שלו. האלמנט היהודי מצוי כאן גם בבחירה של 42 קלפים שמבוססים על 22 קלפים כמספר האותיות העבריות, כמו בקלפי הטארוט, שגם בהם יש שילוב (שילוב שנעשה על ידי אליפז הלוי, מיסטיקן נוצרי מהמאה ה - 19) בין אלמנטים כלל אנושיים ויהודיים קבליים. הרעיון המקורי הוא הפסוק מתוך הטקסט הקדום ביותר של תורת הסוד היהודית, 'ספר היצירה', כנראה מהמאה הראשונה לספירה, שבו כתוב: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות" אלוהים ברא את עולמו, והן "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד".
השפה של הסוד, הנסתר והלא-מודע היא השפה הראשונית, שמתגלה קודם כל באופן חושי בתמונות ומראות כמו בחלום. זו גם השפה של האמנות שגם היא הביטוי של הנפש הלא-מודעת. כך גם סדרות הקלפים הם תמיד ציורים. הקלפים שלפנינו הם ציורים של האמנית דבורה וייס. מה שמאפשר לנו לקבל קלפים שצוירו בידי אדם מסוים כביטוי של תהליך ששייך לאנשים רבים, היא העובדה שההתפתחות של הנפש ושלבי התהליך הם תהליכים ארכיטיפליים, משותפים לכל. בנוסף לכך יצירות אמנות של האמן הן תמיד תחנות בהתפתחות הנפשית שלו. כיוון שהאמן מחובר ללא מודע הקולקטיבי יותר מאדם רגיל, התכנים שהוא עוסק בהם נוטים לדבר אל לב כולנו ולבטא גם תהליכים שלנו. אפשר לומר שכל אמנות צומחת מהנהר המשותף לכולנו. זו הסיבה שהסמלים, המיתוסים, הפולחנים והטקסים, בתרבויות השונות הם בעלי תכנים וצורות משותפים.
קימות גם מערכות של סמלים, שמתארות את שלבי חיי האדם. מערכות כאלה קיימות באלכימיה, בקבלה, בקלפי הטארוט, ובמערכות קלפים אחרות. הקלפים הם אמצעי ארכיטיפלי של הבנית תהליך ההתפתחות בשלבים, הבניה של תהליך החניכה, שבו האדם הוא כמתלמד וחניך לקראת הידע החשוב של החברה שלו. שלבי החניכה יכולים להיות בחניכה של גיל ההתבגרות, אבל גם בחניכה לקבוצה רוחנית, או בחניכה לשלב קיומי מפותח יותר.
החברה מסייעת לנו על ידי הקמת מבנים מתועדים של התהליכים וכך מאפשרים לנו לחוש שותפות גורל עם האדם באשר הוא שמפלס דרכו במעברי החיים. (למעשה גם התאוריות הפסיכולוגיות של ימינו הן מבנים כאלה!) הקלפים הם מבנים שמתעדים ומזהים את התהליכים האלה. קלפי התמונות של דבורה וייס נענים לתבנית של שלבים שניתן לזהות אותה, אבל הם מספיק מופשטים ובעלי אפשרויות רבות של משמעות, כך שיש לאדם חופש של ביטוי אישי והכרת עולמו האישי מאד. שהרי למרות שכולנו עוברים שלבים אופיניים, כל אחד חווה כל שלב באופן יחודי לגמרי, כאילו הוא אדם הראשון. וכאן הרב משמעות של הציורים היא זו שגם פותחת פתח לראיה היחודית והאינדבידואלית ביותר של כל אחד, וזו המשמעות של תהליך האינדבידואציה.
הסוד או הלא ידוע הזה יכול לנוע מתחומי היצרים, הדחפים, התשוקות והמשאלות, ששייכים לאגו ועד תחומי הרוח והנשמה הגבוהים ששייכים לעצמי. הייתי אומרת שהסוד של ההתפתחות הרוחנית הוא לעבור את סולם יעקב של התהליך ההתפתחותי. כי סולם יעקב (ראה פרק 5 – סולם יעקב) שמגשר ומתווך בין הסוד והידע, בין המודע והלא-מודע, הוא גם זה שמגשר ומתווך בין היצרים והרוח, בין האדמה לשמים, בין האדם והאל, ובין האגו והעצמי. במלה 'סלם' מצויות אותיות 'סמל', כך שברור לנו שמדובר בתהליך סמלי של פנים הנפש. הסמל עצמו הוא סולם בין העולם הסודי לבין הידע הגלוי, כי המטרה של התגלות הסמל היא להביא לנו ידע, הן על עצמנו והן על העקרונות שמנחים את החיים ותהליכי החיים. העולם הנסתר, הסודי, הלא-מודע הוא אינסופי ונטול צורה. הסמל מעניק לו צורה. בהמשך נדון בכמה מהסמלים שבסדרת הקלפים ונבחן את משמעותם. הצורניות המובהקת ביותר היא זו של הגדרת הגבולות, הכללים והחוקים. פרק 3 מוקדש לחוק ולמשפט שמארגנים ומבנים את האינסופי לצורה מובנית של התנהגות בעולם. היחס בין האינסופי נטול הצורה הכאוטי לבין המבנה הצורני הוא עצמו מוטיב שקיים בתהליך שמתואר בקלפים, והוא מבטא את התהליך של התפתחות האגו שעובר ממצב ראשוני נטול צורה וכאוטי אל מצב קיומי מוגדר ומובנה, כלומר, בעל חוקים. כלומר, מעבר מקיום לא מודע לעצמו ולכן נטול צורה, אל קיום תודעתי של האגו. תהליך זה מתרחש בשלבים. בכל התרבויות הסולם מסמל את ההתפתחות הנפשית לשלביה. הקלפים הם שלבים שיוצרים יחד את הסולם, כאשר המהלך הבלתי נמנע הוא לעבור את שלבי הסולם ושלבי הקלפים של הסולם כסדרם. הסמל שמופיע בקלפים רבים - של חלון, שער, דלת, פתח – מסמלים את התהליך כשכל שלב הוא שער לקראת השלב הבא שהוא עדיין בלתי ידוע.
לפי יונג, בנית האגו היא השלב הראשון של ההתפתחות הנפשית והיא מתרחשת בחצי הראשון של החיים. השלב השני הוא בחצי השני של החיים, והוא השלמה של ההתפתחות, כלומר האינדבידואציה, שהיא מימוש העצמי. רק אדם שעבר את תהליך בנית האגו ושהתמודד עם התחומים של האגו: של היצרים והדחפים, ואיפשר להם להנחות אותו למימוש העשיה המציאותית בחייו - של עבודה, קשרים חברתיים ומשפחה – רק הוא יכול להתמודד עם התחומים של העצמי של מימוש היכולות הגבוהות שלו שנוסקות אל הרוחני. בשלב הראשון של בנית האגו נבנה האגו ומתחזק. הוא מפתח את התכונות שהן שמות של קלפים בתחילת המסע – 'התחיבות', 'אחריות', 'השגחה', 'שליטה', 'רצון', 'מאבק', 'מבחן', ועוד. האגו הוא הבסיס והגזע של האישיות שמאפשר את מימוש איכויות העצמי.
העצמי הוא הנפש כולה שמכילה את כל חלקיה והיא גדולה מסכום חלקיה. העצמי הוא מעגל האישיות שנעוץ במרכזו הגרעיני שמווסת, מנחה ומארגן את תהליכי ההתפתחות הנפשיים-רוחניים לקראת המימוש המלא שלהם. האדם נולד מלכתחילה עם פוטנציאל העצמי ותפקידו לממש אותו, כשהאגו שצומח בהדרגה בחלק הראשון של החיים, נועד לאפשר את ההוצאה לפועל של המימוש הזה. הקלף הראשון של הקלפים מבטא את התובנה המעמיקה הזו: בתמונה רואים תנועה של משהו שהוא גם זרע וגם נחש. הזרע הוא המקור הראשוני של הקיום ובו טמון מלכתחילה כל הפוטנציאל של הגֶנים ושל התהליך הרציף של התהוות היצור הנברא. הוא פוטנציאל העצמי. הנחש הוא דחף יצרי אנרגטי שעולה מהמעמקים כדי ליצור תהליכי שינוי בנפש. הנחש בגן עדן הוא שמפתה למודעות של טוב ורע, ושל הבחנת ניגודים שהיא הבסיס לכל תודעה. הנחש גם משיל את עורו ולכן מסמל את הלידה מחדש של הנפש בתהליכי ההתפתחות. הנחש מוכר כסמל ארכיטיפי של הרפואה (סמל אל הרפואה היווני אסקלפיוס) ושל תנועת האנרגיה של השאקרות בטנטרה ההודית, ושל אחדות הניגודים בנחשים שכרוכים סביב מוט הקדוקאוס של האל היווני הרמס, שליח האלים, מורה הדרך של הנפש, שמסמל את דחף הגשמת העצמי. כך שהנחש מסמל את האנרגיה של דחף ההתפתחות של העצמי. הנחש בקלף הראשון מוליך אל המשפט: 'אהיה אשר אהיה', שהוא כינוי האל. ומשמעו לגבי נפש האדם, שהיא צלם אלוהים: אהיה את אשר נועדתי להיות. המשפט הזה, שבו המלה 'אהיה' עומדת מעבר למשמעות התחבירית של עבר, מאשר את הרצף הקיומי בין העבר וההווה והעתיד. רצף שיוצר את הנפש ואת האפשרות לנרטיב ספורי שבו הנפש של העבר והעתיד היא אחדות אחת. כאשר מה שהאדם עתיד להיות טמון בפוטנציאל הגרעיני שלו.
האחדות של ריבוי המרכיבים היא אחד ממרכיביו ההחוויתיים חשובים של העצמי. האחדות הזו מבוטאת בתמונות של הקלפים שלפנינו – כמעט בכולן – באלמנט שמדגיש מרכז פנימי בתמונה. מרכז זה מופיע כחלון או רבוע או דלת או עין או בית, או נקודה, או ציר מרכזי שמתגבש ככתם או כדמות. האחד הוא המאפשר את האחדות, כי סביבו מתמרכזת פעילות הנפש ומתאפשרת חווית לכידות פנימית שהכרחית לחווית העצמי.
העצמי הוא אחדות השלמה של הנפש ויש לו סמלים רבים. סמלים אלה מופיעים כאן בריבוי פניהם. השלמות הראשונה היא עיגול או מעגל, שאין בה התחלה וסוף, ולכן גם אין בה יכולת להבחין בין התחלה לסוף, וזה מצב של טרום תודעה. הקלפים שלפנינו מתחילים בשלב של התהוות התודעה, כשכבר מתחילה הבחנה ראשונית. בקלף הראשון, כאמור, יש כבר הבחנה בין שניים, כי הקלף מראה תמונה מכפילה את עצמה. בקלפים הבאים מופיעים דגמי הריבוע, הן כבית, הן כשער או חלון והן כריבוע נקי. הארבעון הוא צורה גאומטרית ראשונה שבה מתאפשרת אחדות הניגודים של שני זוגות ניגודים שכבר הובחנו, כשכל אחד מהם הוא פינה בריבוע. ולכן הוא סמל השלמות המובחנת הראשונה. סמל אחר הוא הציר המרכזי, מעין מוט אנכי, שמסמל את החבור בין שמים וארץ, ובין המודע והלא-מודע והוא גם מסמל את אפשרות הדיאלוג בין התחומים, כמו סולם יעקב שבו מלאכים עולים ויורדים, ובשפת הנפש הוא קרוי ציר האגו-עצמי או ציר המודע-הלא מודע. את הציר הזה נראה כבר בהתחלה בקלף הראשון בקו המפריד בין שתי התמונות הכפולות, ובקלף השני בפתח המאונך של השער, וכך בתמונות נוספות. במיוחד ב'מאבק', 'חכמה', 'הבטחה', 'יעד', 'שחרור' ועוד.
אנחנו רואים שכל הזמן יש כאן שילוב בין סמלי העצמי לבין סמלים של תנועה דינמית תהליכית לקראת התממשות העצמי. שילוב זה ברור מאד בסמל שמוטבע בגב כל הקלפים, שמשלב ספירלה, נחש וצלב. הספירלה ידועה כסמל של מהלך נפשי שפונה יותר ויותר למעמקים פנימה, בתנועה מעגלית שבה אנחנו מקיפים בעבודת המודעות את המכלול של המוטיבים שעלינו להתמודד איתם, ואז כשנראה שסוגרים את המעגל ומסיימים את התהליך, מתברר שאנחנו מתחילים מחדש במעגל רחב יותר, או עמוק ופנימי יותר, לקראת נקודת המרכז של העצמי, אבל גם אל היקום הגדול, וכך נוצרת תנועה מעגלית ספירלית. על הנחש כסמל דחף התפתחותי כבר דיברנו. הצלב מסמל את נקודת המרכז של העצמי שמחברת את שני זוגות הניגודים הקטביים בציר האופקי והמאונך. כלומר, זהו סמל של נקודת החבור של מרכז הצלב שאוחז את מתח הניגודים ומכיל אותם, תוך הכלת הסבל של מתח הניגודים. הצלב מוכר לנו מהנצרות, אבל למעשה הוא קדום יותר ומופיע כבר במצרים העתיקה בווריאציה אחרת מהצלב הנוצרי.
ספירלת נחש הצלב שדבורה וייס יצרה כאן, סמל שמאחד את הספירלה הנחש והצלב, מופיע על גב הקלפים בצבעים שונים, שיוצרים יחד קשת צבעים. הצבעים מסמלים את ריבוי המגוון הרגשי של הנפש, ושילובם יחד במערכת הקלפים כולה היא כמו בקשת השמימית שהיא סמל הברית וההבטחה לדיאלוג בין השמים לארץ, בין האל לאדם, כלומר, בין המודע והלא מודע בנפש. הסמלים של 'ברית', 'הבטחה', 'השגחה', מופיעים כאן כשמות של קלפים, וצורת הקשת כמעגל חלקי מופיעה ברבים מהקלפים. צבעי התהליך הנפשי בקלפים דומים לצבעי המרכזים האנרגטיים של השאקרות ההודיות.
הדמות האנושית גם היא סמל לעצמי. בתרבויות השונות האל מתואר בדמות אדם, והרי האל הוא סמל שלמות הנפש, כלומר, סמל העצמי. גם המקובלים תארו את מערכת הספירות האלוהיות מאורגנות יחד בדמות אדם. הדמות האנושית מופיעה בקלפים 'אדם', 'שליטה', 'מינון', 'מבחן', 'חכמה', 'מודעות', 'יעוד', 'הבטחה'. חשוב שיש בקלפים התגלמות של העצמי לא רק בהפשטה צורנית וערטילאית אלא גם בדמות אנושית שמאפשרת הזדהות עם עצמנו ויותר מודעות. כשאדם מתבונן בקלפים בדמות אדם הוא יכול יותר בקלות לזהות מרכיבים של עצמו. נתייחס לדמויות היותר משמעותיות שיש להן הקבלות בקלפי הטארוט: בקלף ה'יעוד' רואים דמות עטופת ברדס, כמו הלך נודד או נזיר, צליין, מחפש דרך, שהולך לבדו בריכוז פנימי כשבידו מוט שמנחה את דרכו, ובקצה המוט הספירלה שמסמלת את התהליך לקראת המעמקים. דמות זו מזכירה את הנזיר אבל גם את השוטה בטארוט, ששניהם בהליכה מתמדת של מסע ההתפתחות.
בקלף 'מבחן' יש דמות יצרית אנרגטית שמזכירה את דמות הטריקסטר, התעלולן-תחבולן פורץ הגבולות מהמיתוסים, שהתנהגותו החריגה והליצנית מפרה ויצירתית. הוא מזכיר את קלף השוטה (שמשמעו השוטה החכם) וגם את קלף עושה הנפלאות מהטארוט.
אחוד הניגודים בנפש שמסומל על ידי הסולם, הקשת, והצלב מתקיים גם באחוד הגברי והנשי. בקלף ה'שליטה' הם בהתמודדות של מאבק ביניהם ואילו בקלף ה'הבטחה', לקראת סוף התהליך, הם מקיימים דיאלוג בטקס מקודש.
